תנ"ך על הפרק - בראשית מד - גור אריה

תנ"ך על הפרק

בראשית מד

44 / 929
היום

הפרק

עלילת הגביע, דברי יהודה ליוסף

וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃הַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַחֲמֹרֵיהֶֽם׃הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֮ לֹ֣א הִרְחִיקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֙אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב׃אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַעֲבָדִֽים׃וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם׃וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ׃וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

גביעי כוס ארוך. דאם לא כן למה נקרא "גביעי", אלא שהוא גבוה כמו גבעה. ומה שכתב בירמיה "גביעים וכוסות" דמשמע גביעים אינם כוסות, היינו כוסות ארוכים ושאינם ארוכים:ותרגומו חס לעבדך. פירוש כי המתרגם אינו סובר שיהיה פירושו מלשון גנאי, ותרגם אותו לשון חס, שהוא לשון רחמים, שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו וישמור אותנו מזה (כ"ה ברא"ם):כדבריכם כן הוא כו'. והקשה הרמב"ן אחר שאמר שהדין הוא כדבריכם איך אמר "חלילה לי וגו'" (פסוק יז), ותירץ הרא"ם שכן הוא הפירוש - בודאי בדין הוא כי עשרה אנשים שנמצא ביד אחד גניבה - כולם חייבים, אך מפני שאני איני חושד אתכם שידעתם בזה - "חלילה לי וגו'", כי עשרה שנמצא גניבה ביד אחד שכולם חייבים - כאשר חושד את כולם. ואין צריך לזה, כי מה שהם אמרו - השיב להם יוסף, כי הם אמרו (פסוק טז) "האלקים מצא עון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו וכו'", ואמרו הם כי אף על גב שאינם חייבים ויודעים הם שלא חטאו - יהיו עבדים לו, ועל זה אמר יוסף "חלילה לי" מדעתכם - שיקבל אותם לעבדים אף בלא חטא, רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא החוטא, והוא יהיה לי עבד, "ואתם עלו לשלום אל אביכם". אף על גב שהדין הוא שעשרה שנמצא גניבה באחד מהם - כולם חייבים, כבר אמר להם שלא רצה להעמיק עמהם בזה הדין, אלא ידין אותם כמי שנמצא הגניבה ביד אחד בלבד ולא היו אתו אחרים, שהרי אמר להם "אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים". ולשון "חלילה" לא קאי רק על דבורם - שאמרו להיות עבדים כך בלא חטא, ולא הקשה הרמב"ן מידי בזה:יודעים אנו שלא סרחנו וכו'. דאם לא כן מאי 'מצא עונינו' דקאמר, דהם לא חטאו עכשיו:נותן (צד"י) [טי"ת] במקום תי"ו. לפי שקשה לחבר יחד אחת מאותיות ס', ש', צ', עם התי"ו, וכאשר תנסה תבחין שקשה לחברם, לפיכך כאשר אות ראשון צד"י או שי"ן או סמ"ך יבא השתנות בתיבה, כי אם אות הראשון צד"י - תתחלף עם שיקדים הצד"י, וגם יתחלף התי"ו לט', לפי שקשה לחבר הצד"י עם התי"ו, וכן כאשר אות ראשון הוא סמ"ך ויבא בלשון התפעל הקדימו הסמ"ך, והחליפו התי"ו בט' גם כן. אבל בשי"ן - אין כאן רק חלוף תי"ו התפעל עם השי"ן, שתקדום השי"ן לתי"ו התפעל, לפי שקשה לחבר השי"ן עם התי"ו רפויה, ואם תקדום התי"ו אז היתה רפויה וקשה לחברם יחד, אבל כאשר תקדום השי"ן - אז התי"ו דגושה, כדין אחר שוא נח. אבל בסמ"ך וצד"י קשה לחבר עמהם התי"ו אף שהיא דגושה, לכך הוצרכו להחליף התי"ו בט'. ורש"י לא הזכיר הזי"ן, וקצת מדקדקים הביאו גם כן הזי"ן עמהם:יכנסו דברי באזנך. רוצה לומר שאין לפרש כמשמעו שרצה ללחוש באזנו, שאין דרך כבוד לדבר באוזן המלך אלא לפניו (כ"ה ברא"ם). ועוד איך אמר "באזני" לשון רבים, שאין מדברים תוך שני אזנים אם ירצה ללחוש באוזן האדם:מכאן שדבר אליו קשות. דאם לא כן למה יחרה אפו עד שהוצרך לו לומר "ואל יחרה אפך". ואם תאמר תיפוק ליה בלאו הכי מדכתיב "כי כמוך כפרעה" כמו שפירש אחר כך 'סופך ללקות וכו'', ויש לומר דהתם לפי מדרשו (ב"ר צג, ו) פירש כן, ואילו לפי פשוטו אין פירוש כך, לפיכך הוצרך ללמוד מלשון "אל יחר" שדבר אליו קשות, דלפי המדרש דבר אליו קשות - אבל דבר אליו ברמז ולא בפירוש, ומפני שאמר "ואל יחר" יש לך ללמוד שדבר אליו קשות בפירוש, דאם לא כן למה הוצרך לומר "ואל יחר" (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר עדיין תיפוק ליה מדכתיב (פסוק יט) "אדוני שאל וכו'" ופירש רש"י 'בעלילה באת עלינו' (קושית הרא"ם), ויש לתרץ דאין מוכרח לפרש כן, דלמה נפרש כך, אי משום דקשיא למה הוצרכו לומר "אדוני שאל וגו'" אין זה קשיא, שהיינו מפרשים כפשוטו "אדוני שאל את עבדיו" כלומר כך היה המעשה שבא אחינו בנימין עמנו על פי ההכרח שאמרת לנו להביאו, ואנחנו אמרנו (פסוק כב) "לא יוכל לעזוב את אביו ומת", ואם כן כבר אמרנו כמה קשה פרידת בנימין מאבינו וחייו תלויין בבנימין, והוצרכנו להביאו כשכלה לנו המזון, מזה תראה כי חייו תלויים בבנימין, לכך אל תוריד את אבינו ביגון שאול. ועכשיו שכתב "ואל יחר אפך" ומוכח שדבר קשות - אם כן על כרחך "אדוני שאל" פירושו 'בעלילה באת עלינו', דאם לא כן היכן מצינו שדבר אליו קשות:ומדרשו וכו'. פירוש דלפי פשוטו יקשה דהוי למכתב 'כי כמוך כמלך', דאחר שאמר חשוב אתה בעיני כמלך אם כן לאו דווקא פרעה אלא מלך סתם:סופך ללקות בצרעת. יש מפרשים לפי שחשדו את יוסף שלקח אותו למשכב זכור, אמר סופך ללקות בצרעת כמו שלקה פרעה מכת ראתן שקשה לתשמיש (רש"י לעיל יב, יז), לפי שלקח אותה לתשמיש, כך תהיה נלקה בצרעת שהתשמיש קשה לו. ועוד יש מפרשים שכל מי שמוציא שם רע נלקה בצרעת, כמו ששנינו במסכת ערכין (טו ע"ב) "וזאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב) המוציא [שם] רע נלקה בצרעת, ולפי שגרם פרעה להוציא שם רע על שרה - ששכב עמה, נלקה בצרעת. וכן אבימלך נלקה גם כן בצרעת מפני שהוציא שם רע על שרה, וכן אתה סופך ללקות בצרעת גם כן מפני שאתה מוציא שם רע על בנימין שגנב לך. ולי יראה שלכך ילקה - דאמרינן במדרש רבות בפרשת מצורע (ויק"ר יז, ג) על י' דברים נגעים באים, ואחד מהם 'הגוזל את שאינו שלו', ומייתי ראיה מעוזיהו שנצטרע לפי שלקח כהונה לעצמו (דה"ב כו, כא), וזהו שאמר 'סופך ללקות בצרעת כמו שלקה פרעה' שגזל את שרה מעם אברהם, והיא אינה הגונה לו שיקח את שרה לאשה. וכן מה שאתה גוזל את בנימין - אחד מן השבטים - שאינו ראוי לך, תהיה נלקה בצרעת. והבן זה היטב למה נגעים באים על הפושט יד בשאינו שלו, כי כל ענין הצרעת דבר זר שאינו רגיל בבני אדם, כי הלוקח דבר שאינו ראוי לו בא עליו דבר שנוי שאינו ראוי - והוא דבר זר:ד"א כו'. לפי שקשה דלשון "כמוך כפרעה" אינו משמע על העונש שיענש כמוהו, אלא שהוא כמוהו במדותיו או בחשיבות. ולפי פירוש 'דבר אחר' שבמדותיו הוא כמוהו, שמבטיח ואינו עושה כמוהו:גוזר ואינו מקיים. בב"ר (צג, ו). שגזר שלא יהיה עבד מלך ולא יהיה לובש בגדי שרים, והמליך את יוסף:מבטיח ואינו עושה. אף על גב שלא מצאנו שהבטיח ולא עשה, אלא שמכל שכן הוא, שאם גזירותיו אינו מקיים - כל שכן שאינו מקיים הבטחתו. ומה שהוצרך לומר 'מבטיח ואינו עושה' אף על גב שמכל שכן הוא, כדי לסיים 'אף אתה כן', לפי שבזה הם שוים - שמבטיחים ואינם עושים, 'וכי זו היא שימת עין וגו'':ד"א וכו'. שהוקשה ללשון השני שלא היה לו לומר רק 'כי אתה כפרעה', ולא הוי למכתב "כי כמוך כפרעה", כי לשון "כמוך" משמע אתה כפרעה - ופרעה כמוך, שכן משמעות ב' כפי"ן הבאים זה אחר זה, לכך צריך לפירוש זה 'אהרוג אותך ואת אדוניך', כלומר פרעה כמוך ואתה כפרעה, שניהם ביחד אהרוג. ואם תאמר לכל המדרשים איך נפרש לשון "כי" שהוא נתינת טעם למעלה אל מה שאמר "ואל יחר אפך", ונראה לומר כי בודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (יבמות כד. ), ופשוטו 'חשוב אתה בעיני כמלך', רק לכך כתב "כפרעה" לדרשה לומר שאמר לו אל יחר אפך אם אדבר לך דברי קשים, כי חשוב אתה בעיני כפרעה, ומה שתלה את זה בפרעה - היינו שאותם דברים קשים שייכים לפרעה, כמו שפירש למעלה שסופו ללקות בצרעת כמו פרעה, או אהרוג אותך ואת אדונך:מתחלה בעלילה באתה עלינו. דאם לא כן למה היה צריך לספר כל זה, אף על גב שנוכל לפרש כמו שפירשנו למעלה (אות ז) - מכל מקום מדכתיב "ואל יחר אפך בעבדך" שמע מינה דברים קשים, ועל כרחך אלו הם הדברים הקשים:מתחלה בעלילה באתה עלינו וכו'. דאין להקשות אחר שהיה מחזיק אותם כמרגלים - שייך לשאול "היש לכם אב או אח" להכיר אותם מי הם, ואין זה קשיא, שהיה לשאול להם מאיזה מקום הם, ויתנו עידיהם מי הם ויצדקו:בתך היינו מבקשים. כתב הרא"ם שלכך נקט 'בתך היינו מבקשים או אחותינו אתה מבקש' ולא נקט 'בתך אנו מבקשים או בתינו אתה מבקש' או 'אחותך היינו מבקשים או אחותינו אתה מבקש', מפני שתלו הגדולה ביוסף, שהרי כאשר ישאו את בתו של יוסף הרי הם יהיו חתניו וצריכין לכבדו, בעבור שהחתן הוא תחת יד חמיו. ו'אחותינו אתה מבקש' גם כן [תלו] הגדולה ביוסף, שהרי תהיה אחותינו תחת יד בעלה, וידו על העליונה. ואין צריך לפירוש זה, מפני שהשאלה היתה "היש לכם אב או אח" - יש לומר הדבר הקרוב אל השאלה ששאל, דהיינו 'אחותינו' שהיא בת אבינו, ושאלת על אביה ועל אחיה הקרובים לה יותר, דאם בתם היה מבקש - היה זה רחוק מן האב ומן האח, ולעולם יש לומר הקרוב יותר. וגם אם היה רוצה לישא את בתם היה לו לשאול על הבנים שיש להם, שהם אחות האשה, לא שישאל על האח שהם אחי האב להאשה. ואצל 'בתך היינו מבקשים' נקט דבר הקרוב יותר גם כן לו, והיינו הבת, ופשוט הוא:ואף על פי כן ונאמר. דאם לא כן למה היה צריך לספר לו "ונאמר אל אדוני", בשלמא "אדוני שאל וגו'" למה - ש'מתחלה בעלילה וכו'', אלא "ונאמר אל אדוני" למה לו לספר - וכו':מפני היראה הוציא שקר וכו'. וקשיא וכל שכן שיהיו נתפסים בשקר, שמתחלה אמרו (רש"י לעיל מב, יב) שלכך נכנסו בי' שערים לבקשו, ועתה יאמרו שאמרנו לך שהוא מת, והרא"ם תירץ שכאשר באו עם המנחה ליוסף (לעיל מג, כו) ושאל להם על האח שמבקשים אותו אם נמצא, ואז אמרו לו ששמענו שהוא מת. והא דקאמר 'מפני היראה הוציאו שקר מפיו' היינו כבר הוציאו שקר מפיו כשאמרו שהוא מת כשהביאו את המנחה. ופירוש זה מבולבל, דלמה ליוסף לשאול מה היה מאחיכם אם נמצא או לא, ששאלה כזו לא יתכן מחכם אלא מסכלות היה ממנו, כי מה בקש שיאמרו לו שהרי הוא עצמו היה. ולפיכך נראה שכך פירושו ש'הוציאו שקר מפיו' שכך אמרו לו - מה שאמרנו לך ש"האחד איננו" (לעיל מב, יג) כלומר אנחנו סבורים שהוא מת בשביל שיצא לדרך והיה לו לבא ולא בא, ובשביל זה אמרנו שהוא "איננו", ומכל מקום כיון שלא ידענו בודאי - נכנסנו בי' שערים, אולי יהיה נמצא, ופירשו עתה כי "איננו" שאמרנו - שהוא אבוד ממנו עד שאנו חושבים שהוא מת, לאפוקי שאין אנו יודעין באיזה מדינה ובאיזה מקום הוא ואינו בחזקה שהוא מת. וזהו השקר, שהרי לא היה הדבר כן, אלא שהיה להם בחזקת חי, שלמה יהיה בחזקת מת - שהרי מכרוהו (לעיל לז, כח). ואין להקשות דהשתא יבין יוסף כוונתם - שלכך הם מפרשים דבריהם כי מה שאמרנו "והאחד איננו" שאנו סבורים שמת כדי שלא יאמר להם יוסף הביאו אותו אלי, דאם לא כן למה הוצרכו לפרש דבריהם, דאין זה קשיא, שהוצרכו לומר כך כדי לומר לו אהבת יעקב לבנימין, בשביל שהאחד מת ויותר הוא לבדו, שאם היה יוסף עומד להיות נמצא - לא היה יעקב כל כך מצטער על לקיחת בנימין, כי היום ומחר ימצא יוסף:
ואם תאמר אם כן מנא ליה לרש"י שהוציאו שקר כדי שלא יאמר יוסף הביאו אלי, שמא בשביל להגיד (להם) [לו] האהבה שיש ליעקב על בנימין, ואין זה קשיא, דאם כן לא היו צריכין לומר "ואחיו מת" דמשמע שכך הוא אצלם שמת, רק היה להם לומר שהוא נאבד לאביו ומצטער עליו שדואג שלא יהיה נמצא, וזה היה אמת, אלא שהיו יראים שיאמר להם 'לכו ובקשו אותו עד שתמצאו אותו', ולפיכך אמרו שהוא אצלינו בחזקת שמת, ומכל מקום לחומרא עשינו גם כן שמא עדיין חי, ובקשנו:
מאותו אם אין לו אח וכו'. פירוש שאין לפרש כי לאמו אין לה רק זה - שהרי אמו לא היתה קיימת, ואיך יאמר שנשאר לבדו לאמו, ולפיכך פירשו שמאותו אם אין לו אח (כ"ה ברא"ם):
שהרי אמו בדרך מתה וכו'. ויראה לי משום דאמרינן (גיטין ע. ) ג' דברים מתישין כחו של אדם, ואחד מהם הדרך, כדכתיב (תהלים קב, כד) "עינה בדרך כחי", ומכיון שאמו מתה בדרך - נראה שאין בכוחה לסבול הדרך, ויש לחוש לבנה, שטבע הבן הוא כמו הטבע של האבות:שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. דאם לא כן בבית נמי יש לחוש לאסון, אלא בבית אין לחוש מפני שאינו מסוכן (ב"ר צא, ט), אלא בדרך הוא מסוכן שהרי אמו בדרך מתה, ולפיכך יש לחוש נמי לאסון - הוא המלאך המות - שיקרהו נוסף על המיתה הטבעית שיש לדרך:עכשיו כשהוא אצלי מתנחם אני כו'. אף על גב דלא נזכר בכתוב כלל שהוא מתנחם בו על אמו, פירש הרא"ם מדכתיב (פסוק כז) "שנים ילדה לי אשתי", והוי למכתב 'שנים ילדה לי רחל', אלא "אשתי" החביבה לי, ומדהזכיר זה כאן שמע מינה שהוא מתנחם בו על מיתתה. ויש לפרש מדקאמר "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה" ולא אמר 'ביגון שאולה' כמו שאמר יהודה (פסוק לא), אלא רמז לו על האשה, שכל מי שאין לו אשה הוא ברע, כמו שאמרו רז"ל (יבמות סב ע"ב) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ו'בלא טובה' היינו רעה, ומייתי ליה מקרא שנאמר (לעיל ב, יח) "לא טוב היות האדם לבדו", ודבר שאינו טוב - הוא רע, ועל אותו 'רעה' היה מתנחם עם בנימין, אם יקחו את בנימין תהא לו הרעה הזאת. ובלאו הכי לא קשיא מידי, שהרי קשה מה שאמר "והורדתם שיבתי ברעה שאולה" כאילו לא היה לו רעה, והלא היה לו כבר צרת רחל וצרת יוסף, ולמה אמר "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה", אלא פירושו כל זמן שבנימין קיים - הוא מתנחם, לכן נמצא במיתת בנימין כאילו שלשתן מתו ביום אחד, וזהו "והורדתם שיבתי ברעה":ומת אביו מצרתו. לא ומת הנער, שאם היה פירושו 'ומת הנער' צריך לפרש כי יעקב יראה כי אין הנער ויחשוב יעקב שמת, ודבר זה אינו, שלמה יחשוב שמת אחר שיאמרו לו שאינו מת - והוא עדיין במצרים:ואם תאמר וכו'. פירוש כי לשון "כי עבדך" הוא נתינת טעם למעלה (כ"ה ברא"ם):להיות מנודה בשני עולמות. עיין למעלה בפרשת מקץ (מג, ט, אות ז):

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך